מעברים

״נכנסתי ליום הראשון ברגל בוטחת .בכל זאת...עשרים שנה כבר מאחוריי...דורות של תלמידים הורים וכיתות מרוצות... אז נכון, אני קצת מתרגשת...יש פרפרים תמיד ביום הראשון שפותחים כיתה ,ובמיוחד כשזו כיתה א... אבל... יהיה בסדר.... התכוננתי ועשיתי את זה כ"כ הרבה פעמים אז בע"ה גם הפעם הכל יהיה קסום ובשום ונפלא......

אני נכנסת מחויכת ושלווה ,מתחילה את היום הראשון שלי .אנחנו נפרדים מההורים הנרגשים וקופצים לרגעים המשותפים שלנו ביחד.....

ואז אני מזהה אותו.

ילד יפה תואר עם פנים קפוצות וכועסות .ועיניים שמחפשות תגובה, ניגשתי אליו, ליטפתי את ראשו...והסתכלתי עליו ישר בעיניים, הוא בתגובה רץ לדלת והתחיל לפתוח ולסגור אותה בחריקות מכוונות;״ אני רוצה את אבא״ ! פניתי אליו בצורה הכי נעימה שיכולתי לסגל כששלושים עיניים קטנטנות מביטות בי בציפייה ואמרתי בלחישה ישר לתוך האוזן; קובי, שב בבקשה, אם תצליח לשבת אתנו עד להפסקת עשר נתקשר לאבא ביחד בהפסקה, הוא נכנס ויצא ונכנס ויצא ועשה קולות ואני.....הייתי בדיוק בשלב הכי קשה בשבילי בהריון ...השלב שאף אחד עדיין לא יודע ...ממש בהתחלה...עם הבחילות הכי קשות והחולשה האינסופית. והילד הזה......מה הוא רוצה??? מה???? כמה רעש הוא מפיק בגאוניות מופלגת...ומוציא אותי משלוותי בצורה כ"כ מקצועית.....

הוא לא החזיק מעמד עד ההפסקה אבל הייתי מוכרחה להתקשר לאבא...ולספר לו שהילד המתוק והיפה תואר הזה לא נמצא בהשגחתי הרבה מאוד זמן...יוצא מהדלת...נכנס מהדלת...מציץ ובורח....

הימים הראשונים עברו עם מיליון רעיונות ....גייסנו את היועצת...הסבתא התקשרה ואמרה שהיא יועצת חינוכית ויודעת שהנכד שלה אלוף וחכם והסבתא השנייה התקשרה ללחוש על אוזני שיש במשפחה השנייה בעיית ראיה תורשתית שאולי כדאי שנבדוק.... האבא התחיל להיות תלמיד קבוע בכיתה שלי והאימא עם התינוק שרק נולד הייתה מחליפה אותו לפעמים.....

ואז שניהם כבר לא יכלו להיעדר מהעבודה ולקבל טלפונים מכל המורים המקצועיים המיואשים והמבוהלים....

והקובי הקטנטן הזה הצליח להטיל את אימתו על כולנו..... גם על הילדים ... שספגו ממנו מכות... והשלכת חפצים והתקפי זעם שכללו ניסיון לקפוץ משולחן המורה קפיצת ראש.....

עשינו הכל.

אני לא זוכרת פעולה אחת מקצועית וידועה שלא עשינו ...שלא ניסינו.....בהתחלה כעסתי על ההורים שלא מבינים ואח"כ ריחמתי עליהם......הם היו מטורטרים בתקופה הזאת ונענשו שלא באשמתם......

יום שישי אחד ,אחרי מסכת מטורפת של אירועים מתישים, חזרתי הביתה. לקחתי את התיק שלי הנחתי על השולחן הגדול בסלון נשענתי עליו ולתדהמת בעלי פרצתי בבכי מר ואמרתי; כל מי שאמר לך שאני מורה טובה מצוינת מהוללת ... שיקר, אני כלום, אני אפס אמיתי לא מצליחה עם הילד הזה. הוא הורס לי את כל הכיתה ...אני לא יודעת מה לעשות לא קרה לי דבר כזה.

בעלי הסתכל עלי המום... בכל זאת, אני סמל של הצלחה בתחום ההוראה בבית הזה... ע ד היום, עד הילד הזה, כל המגדל שבניתי התמוסס לי ונעלם כלא היה.... מצאתי את עצמי על הרצפה. חבוטה ומיואשת.

ואז אימא שלי התקשרה ואמרה; לימור, מה את אוהבת בו?

נעצרתי רגע מגל ההתייפחויות והרחמים העצמיים ופתאום גיליתי שאני ממש לא אוהבת בו כלום....

ואז היא שאלה : מה טוב בו....? ואז באותו רגע...הרגשתי שקרן אור ראשונה נוגעת בי ומאירה לי את הדרך.

כבר ידעתי מה לעשות, מצאתי את הכח בעצמי, בתוכי.

ניגבתי את הדמעות....והתחלתי ביום ראשון עם הילד הזה ממקום חדש, ביקשתי ממנו שנצא יחד לקנות ארטיק, יצאנו, השמש זרחה לו על השיער הכ"כ צהוב שלו והאירה אותו באור חדש....

הוא התחיל לספר על האח התינוק שרק עכשיו נוסף למשפחה .הוא היה בן יחיד עד עכשיו....ואימא עכשיו עם תינוק בבית, לבד.

ואז! הבנתי.......

הילד מפחד לאבד את מקומו בבית, מפחד שאימא שם בבית יוצרת קשרים עם העולל החדש והוא פה מפסיד זמן יקר בהגנה על מקומו....

ואז הקרן של השמש חיברה כבר את הלבבות של שנינו, אהבתי אותו כל כך...חיבקתי אותו והייתי שם בשבילו, הוא התגלה כילד חריף וחכם במיוחד, עם ידע עולם שלא היה מבייש אף מבוגר ועם יכולת מילולית מהממת....

אהבתי אותו, והגענו יחד לפסגות מדהימות של מימוש עצמי.

הילד הזה היה המורה שלי, המורה לענווה, המורה לדעת שאתה תלמיד לנצח, שהצלחה היא מתנה מבורא העולם....

כשהתחלתי א בשנים שאחריו....נכנסתי וחיפשתי אותו, את הילד הזה שילמד אותי על עצמי ויעזור לי להיות מכילה יותר טובה יותר מסוגלת יותר......

כי בעצם זה הדבר האמתי, ללמוד כאן, זה עולם שלם של השתלמויות.....״

ומה אומרים החוקרים....?

קצת על חרדת ביה"ס, התפרצויות זעם ופחדים בגיל הרך.

חרדת בית ספר" (SCHOOL FOBIA)

לעיתים מסרב הילד ללכת למסגרת החינוכית ללא סיבה הנראית לעין. הוא בוכה כל פעם שעליו ללכת לגן, לפעמים כבר ערב קודם הוא מגיב באי שקט ובבכי, כשמוזכר הגן. תגובתו בכניסה לגן היא קיצונית וחריפה בהרבה מקשיי פרידה נפוצים, המוכרים בגילים צעירים. לעיתים נוספות לבכי תגובות גופניות כמו הקאות.

הופעת סימפטום זה דורשת התייחסות לילד כאל מי שנמצא במצוקה. קורה לפעמים במצבים אלה שההורים חושדים שקרה לילד אירוע בלתי נעים במסגרת הגן, והם מגיבים בחוסר אמון כלפי הצוות. התערערות אמונם של ההורים רק מחריף את תגובתו של הילד ונוצר מעגל סגור שקשה לצאת ממנו, מה גם שלרוב חשה הגננת מאוימת ונוטה להאשים את הורי הילד על כך שאינם נוקטים גישה נכונה כלפי ילדם.

דרכי תגובה מומלצות:

כאשר ילד הנתון במצב מצוקה מתנגד ללכת לגן, חשוב להכיר בעובדה שאין בהכרח סיבה אובייקטיבית או חיצונית כלשהי המהווה הסבר להתנהגותו.

שיתוף פעולה בין הצוות החינוכי וההורים מתוך אמון הדדי והסרת חשדנות חשובים ביותר להרגעת הילד ולהחזרת תחושת הביטחון שלו.

ההורים הנבוכים מהתנגדותו הנמרצת של ילדם להיכנס לגן והיצמדותו לבית, לא פעם "מרחמים" על הילד ומוותרים על יציאתו לגן: "רק היום תישאר בבית , אבל מחר תחזור לגן", או : "נסכים שתישאר היום בבית, בתנאי שמחר תלך.." הסכמים כגון אלה עלולים להיות פתיחה לתקופה שבה הילד הולך/לא הולך לסירוגין לגן ויוצר מעין מצב שבו הוא מרגיש שהשליטה בידיו. מחד גיסא : זוהי תחושת כוח שנדמה כי היא מגבירה את הביטחון של הילד, אך מאידך גיסא: הילד המבחין בחולשת הוריו, עלול להיבהל מן המשא המוטל עליו ומן האחריות הכבדה המוטלת עליו וכתוצאה מכך הלחץ שבו הוא נמצא עלול להחריף.

כאשר הילד מגיע לגן, חשוב שהצוות החינוכי ינהג באופן טבעי כלפיו . אין צורך במתן חיזוקים על הסכמתו לבוא לגן, כי זו אמורה להיות התנהגות המצופה מכלל הילדים.

במצבים שבהם ניכר כי ההורים התייאשו, או שהילד נראה במצוקה קשה, ואין ביכולתו של הצוות החינוכי לעזור לו, כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולהיעזר בו.

התפרצויות זעם פתאומיות

ילדים בגיל הרך מגיבים בהתפרצויות זעם למצבי תסכול בדרך כלל כאירועים חולפים,

אך קיימים ילדים, שניתן לזהות אצלם התפרצויות כדפוס התנהגות החוזר בשכיחות רבה ובעוצמה גבוהה.

התפרצויות זעם יכולות להתבטא בתוקפנות כלפי ילדים ומבוגרים: מכות ,בעיטות נשיכות, זריקת חפצים. ההתפרצויות יכולות להופיע בהתנהגויות כלפי חפצים: השחתת עבודות של ילדים, קלקול צעצועים ומשחקים , לכלוך ופגיעה ברכוש.

במקרים אחרים ההתפרצויות של הילד מופנות כלפי עצמו ומסכנות אותו: הדלקת אש, טיפוס למקומות גבוהים, נסיונות בריחה מן הגן, הטחת הראש ברצפה או בקיר, נשיכה עצמית.

להתנהגויות כגון אלה יכולות להיות סיבות שונות שחשוב לזהותן ולהתייחס להן בהתאם.

אחת הסיבות יכולה להיות מצוקה רגשית על רקע של מצב לחץ , טראומה או שינויים שהילד חווה כמאיימים על ביטחונו.

דרכי תגובה מומלצות:

ילד במצב של אובדן שליטה עצמית זקוק יותר מכל להגנה מפני עצמו, הוא זועק ומאותת במצב זה שהוא זקוק לעזרה ולחום. חשוב שהמבוגר הקרוב לילד ימצא דרכי תגובה שירגיעו אותו וישמרו על כבודו.

פחדים שונים

ילדים בגיל הרך מגלים פחדים שונים כחלק מתהליך של התפתחות תקינה. ילדים שונים פוחדים מדברים שונים: מן החושך, מברקים ורעמים , מבעלי חיים שונים, מתחפושות בחג הפורים, ממים זורמים, מאנשים מזוקנים ועוד ועוד. הדמיון נמצא אף הוא "בשירות הפחדים", ולא פעם ילדים יוצרים לעצמם דמויות שונות , לעיתים מפלצתיות, החודרות לחייהם ומפחידות אותם.

פחדים נורמטיביים המופיעים אצל ילדים בגיל הרך הם תהליכים מקדמי התפתחות.

הילד מצויד ב"אמצעים" להתגבר על פחדיו: הוא יוצר אינטראקציות עם הדמויות המשמעותיות לו (הורים, סבים, אחים, גננות) והם על פי רוב, עוזרים לו בהתמודדותו עם פחדיו. בגיל הגן הילד מרבה לשחק עם בני גילו, ובמשחקיו הוא פורק את רגשותיו השונים וביניהם גם את פחדיו. הילדים הסובבים אותו משמשים עבורו מודלים לחיקוי ושותפים לעולם הפחדים והם גם עוזרים לו בהתמודדותו.

כאשר מופיעים אצל ילד פחדים קיצוניים ,שכל סובביו אינם מצליחים להפחיתם, כאשר פחדיו משבשים את פעילותו היום-יומית, כאשר הפחדים נמשכים לאורך תקופה ארוכה ואף מופיעים בתדירות גבוהה במשך היום והלילה, וכאשר ההרגשה המלווה את הצופים בילד היא ש"הפחדים משתלטים עליו ", ייתכן שהם מוקצנים על רקע של מצב לחץ, שבו נתון הילד ויש להתייחס אליו כמי שמאותת לסובביו איתותי מצוקה.

דרכי תגובה מומלצות:

המבוגרים בסביבת הילד המרגיעים אותו באופן טבעי וספונטני, והם מקור לביטחון עבורו, מלמדים אותו דרכים להתגוננות מפני סכנות, מלמדים אותו להבחין בין דמיון למציאות ועוזרים לו לווסת את רגשותיו והתנהגויותיו.

כל אלה מאפשרים לילד, שפחדים מציפים את עולמו הפנימי:

· למצוא לו תכנים ותחומי עניין מגוונים.

· להתגבר ולו אף לזמן קצר על המעצורים שמטילים עליו הפחדים.

· לחצות את המחסומים הרגשיים שהגבילו את פעילויותיו.

חשוב שהגננת תעודד את הילד המגלה פחדים קיצוניים, תשמש לו משענת ותמיכה, תלווה אותו כאשר הוא מבקש זאת ותאפשר לו לשהות במחיצתה כל עוד הוא זקוק לכך.

יש להיזהר מאמירות הנוגעות לפחדיו: " מה קרה לך שהפכת להיות פחדן?", " אל תפחד, אין לך ממה לפחד ", "ילד גדול לא מפחד" ועוד. אמירות אלה פוגעות ואינן מרגיעות, יתר על כן, הילד מרגיש שהוא מאכזב את הסובבים אותו או שונה משאר הילדים והדימוי העצמי שלו עלול להיפגע.

המסר שחשוב להעביר לילד הכבול לפחדים הוא מסר של הבנה, תמיכה ואמון ביכולתו להתגבר. לדוגמא: כשהילד מספר על פחד ממשהו, יכולה הגננת להגיב בנימה מרגיעה: "אני אעזור לך להתגבר על הפחד, אני אשמור עליך ואהיה איתך עד שתרגיש שאתה יכול להתמודד גם בלעדי", או: "כל אחד לפעמים פוחד ממשהו, לפעמים אנחנו פוחדים אפילו ממשהו דמיוני, אני שומרת עליך, ולא יקרה לך משהו רע, עוד מעט תצליח לסלק את הפחד.."

בכל מקרה אין להכריח את הילד לעשות משהו המפחיד אותו, אין "לדחוף" אותו או להאיץ בו לפעול ו"להפסיק לפחד." קצב איטי והדרגתיות בחזרה לפעילות יכולים להבטיח התמודדות טובה יותר של ילדים עם פחדיהם.

נסו לזמן לילד מרחב במקום ובזמן למשחקים סימבוליים וסוציו דרמטיים, שם יוכל למצוא אפשרות ביטוי לפחדיו. גם יצירה בחומרים שונים, משחקי חול ומים ואף סיפורים שעימם יוכל הילד להזדהות, יכולים לעזור לו בהתמודדות

מקור המאמר: https://www.akademon.net/articles/Professional-Courses/29-transitions.html